פרשת בוא: כיצד אדם מתקרב אל עצמו ומתחיל לתקן את רצונו בתהליך ההתמרה מצורת הרצון הבהמית אל צורת הרצון הרוחנית? זה קורבן הפסח

פרשת בוא

ממשיכים במכות מצרים כדי לעקור סופית את הגורם המחליש,

הרצון לקחת, שהוא פרעה.

מכת בכורות - המתת הבנים הבכורים של המצרים.

הכוונה להבנות הבכורות בנפש, אמונות יסוד מעכבות, שיש לעקור מן השורש,

לטובת השחרור מהשעבוד של אותם דפוסים הישרדותיים שהיינו צריכים בילדות, וכבר לא משרתים אותנו יותר.

בני ישראל מתבקשים לסמן את דלתם בדם כדי שהמלאך המשחית יפסח עליהם, ולהישאר בביתם, במקומם, ולא לזוז, לשהות,

בזמן שהם מעלים זבח של צאן -

הכוונה לשריפה של הרצון הלא ממומש, הארצי;

יש כאן לימוד חשוב שמתחבר אולי לחוכמה מתורות אחרות -

היכולת לשהות בכאב השורף מבלי להגיב.

כמה קשה ומסובך לנשום לכאב ולהתבונן בו - אבל,

וכאן האבל הגדול, לא מתוך סגפנות, להפך,

ממקום של חמלה ללב וחיבוק לעצמי שסוף סוף מסכים לוותר על מה שחשב שמגיע לו.

שם הגאולה האמיתית של האנושות.

ושל בני ישראל - ישר- כאל,

הם עוברים חניכה של לפנות מקום לרצון האלוהי שישפיע ויכוון אותם מכאן והלאה.

ֿזו ברית של חירות שכולנו מתבקשים לעבור בתקופה זו של יציאת המצרים הפנימית.

הפרשה מציגה בפנינו שאלות מתאגרות:

*האם אתם מסכימים לוותר על הרצון שלכם לטובת רצון גדול יותר?

* האם אתן מצליחות לעמוד בשריפה הכואבת של אותו רצון שעולה כזבח לבריאה?

*האם אתם משתוקקים לקחת חלק במשחק הבריאה שרוצה בטובתכם - גם אם אינכם רואים את זה כעת?

 

האזנה נעימה

 

נדב כהן: mailto:nadavcohenbina@gmail.com