פרשת בשלח: כיצד עוברים מהבנה רגשית-נפשית של סוף אל הבנה רוחנית של סף ואין סוף?

בני ישראל יצאו ממצרים.

עמוד ענן ועמוד האש לרשותם, 

ענן מלשון עניין שהוא שילוב רעיון ורגש (אוויר ומים),

והאש היא התשוקה וההתלהבות;

הם אלה שיכתיבו לאדם את דרכו – ישר כאל,

הוא הולך ישר להשפעה, הנתיב ברור לו.

 

 

כשאנחנו מחוברים לרצון עם חיבור לרגש תוך הסכמת הלב –

 

אנחנו בייעוד שלנו,

זה הסימן שיש תיאום עם רצון הבריאה.

אבל לפנינו הפחד הגדול מכל, ים סוף,

החוויה היא שאם ניתן מקום לאותו רגש מאיים זה יהיה הסוף שלנו;

אשמה, בושה, נחיתות, כל רגש ״חלש״ שמאיים לכלותינו.

מה הרמדי לכאב?

 

ראשית, לתת לו מקום,

 

לתת לשריפה לעשות בנו כרצונה מבלי להגיב,

בתוך השקט של האש, רצון הבריאה יכול להתגלות אלינו.

את המהלך ההכרחי הזה למדנו בפרשות הקודמות,

החל מהסנה הבוער ועד מכת בכורות.

עכשיו, בפרשת בשלח,

צריך לעבור גם את ים סוף,

וזה יקרה רק עם נטיית הלב –

תכה עם המטה שלך על הים, פוקד אלוהים על משה;

מטה מלשון נטייה, עם כוונת הלב להשפיע,

עם החזון קדימה,

וכך קורה.

הוא מחזיק את הפחד של ישראל ומבצע את הנס,

זה שקורה לכל אחד ואחת מאתנו כשאנחנו מסכימים להיות רגע עם הכאב.

 

קריעת ים סוף,

הרגש שהרגיש כסוף –

הופך לסף, מעבר למקום חדש.

 

נדב כהן: mailto:nadavcohenbina@gmail.com